הליבה של תועלת-העלות של מוסיף עיבוד טמונה בהתאמה בין הביצועים שלו למחירו. ניקח כדוגמה את העיבוד של רכיבי פלדה נפוצים:
כלכלה-תוספות כיתה: כל תוספת מעבדת מרחק ליניארי של כ-200 מטר; מתאים להפקות-קטנות של ניסוי אצווה.
תוספות בטווח בינוני-: מציעים תוספת של 40% בחיי הכלי ומסוגלים להתמודד עם תנאי חיתוך לסירוגין.
תוספות גבוהות-: כוללות ציפויים מיוחדים המגבירים את יעילות פיזור החום ב-25%, אם כי המחיר שלהם כפול מזה של אפשרויות רגילות.
העלות האמיתית של תוספת חייבת להיות מחושבת על סמך העלות לכל חלק מעובד:
תדירות החלפה: הזמן הדרוש לשינוי-תוספת בעלות נמוכה הוא פי שניים מזה של מוצר-בינוני.
איכות פני השטח: שינויים תכופים בכלים מביאים ל"סימני שחבור" (קווי מעבר) על פני השטח, המחייבים פעולות ליטוש נוספות.
בלאי כלי מכונה: תוספות נחותות מייצרות רעידות מוגזמות, ומאיצות את הבלאי של מיסבי ציר המכונה.
כלל הזהב: בחר על סמך צרכים ספציפיים
אסטרטגיות אופטימליות עבור תרחישי עיבוד שונים:
עיבוד גס: בחר בתוספות המיועדות לקצב הזנה גבוה, תוך עדיפות ליעילות על פני חיי הכלי.
גימור עיבוד שבבי: השתמש בתוספות-בדיוק גבוה כדי למנוע את הצורך בעיבוד חוזר או תיקון של עובש.
חומרים קשים-ל-עיבוד: הכרחי לבחור תוספות עם גיאומטריות מיוחדות של מפסק שבבים-; תוספות סטנדרטיות נוטות לשיתוב קצוות.
